אוסטאופורוזיס ורצפת האגן

רצפת האגן

רצפת האגן היא מבנה דמוי ערסל, שסוגר את החלק התחתון של עצמות האגן, ומורכב מרקמות חיבור, כלי דם, רצועות וגם שרירים. רצפת האגן תומכת באברי האגן שנמצאים מעליה ועוברים בתוכה: השלפוחית וצינור השתן בחלק הקדמי, החלחולת (רקטום) ופי הטבעת בחלק האחורי, והרחם והנרתיק ביניהם.

הריונות, לידות, שינויים הורמונליים וההתקדמות בגיל עלולים לפגוע ברצפת האגן וכך לפגוע גם בתפקוד  מערכות אלו.

פיזיותרפיה לרצפת האגן מכוונת לתפקוד אופטימלי של שרירי רצפת האגן, על-מנת להבטיח שליטה על הסוגרים של מערכת השתן והצואה (כיווץ והרפיה), לתרום לתפקוד המיני ולעזור בייצוב הגו והאגן.

בגיל המעבר, עם הירידה באסטרוגן והיחלשות של רצפת האגן, אנו רואים עלייה בבעיות כמו דליפת שתן, דליפות גזים ו/או צואה, חוסר נוחות או כאבים ביחסים ועוד. אי לכך בגיל זה יש חשיבות מיוחדת להקפיד על תרגול קבוע של שרירי רצפת האגן, בדגש על חוזק וסיבולת. בנוסף יש להקפיד על כיווץ ו"נעילה" של השרירים בכל מאמץ, הגורם לעלייה בלחץ התוך-בטני – כמו הרמה, דחיפה, ריצה, קפיצה (כולל בספורט) וכן בעת שיעול או עיטוש. רצוי להימנע מפעילויות הגורמות לדליפת שתן /גזים ומפעילויות הגורמות לתחושת כובד או לחץ באזור רצפת האגן, כיוון שאלה עשויים לאותת לנו על חולשה של האזור.

כיוון שמדובר בשרירים שלא נראים לעין, חלק מהנשים אינן יודעות כיצד לכווץ את  שרירי רצפת האגן (גם אם הן חושבות שהן מכווצות אותם) וחלקן אינן מכווצות אותם בצורה נכונה. בנוסף, חלק מהנשים סובלות דווקא מכיווץ יתר של השרירים, מסיבות שונות. בדיקה אישית של פיזיותרפיסטית רצפת האגן תעזור לאבחן את  מקור הבעיה, ובהתאם לכך לבנות תכנית טיפול מותאמת אישית, שתתייחס בנוסף לשרירי רצפת האגן גם לשרירי הבטן, הגב והירכיים, לפעילות הגופנית הכללית, ליציבה, לצורת הנשימה ועוד.

 

אוסטאופורוזיס

אוסטאופורוזיס היא מחלת שלד שמתבטאת בהיחלשות העצם המגדילה את הסיכון לשברים, וכתוצאה מכך לכאב, נכות, הגבלה בתפקוד וירידה באיכות החיים. האתרים השכיחים לשברים הם שרש כף היד, צוואר הירך, עמוד השדרה והלסת. 

ההגדרה של שבר על רקע חולשת העצם היא נפילה מעמידה או פחות, כלומר בהעדר טראומה או כתוצאה של טראומה מינימלית (שבר חולשה) .  שברים אלה שכיחים יותר בנשים מאשר בגברים.  רוב השברים מופיעים אחרי גיל 70 אבל הירידה ברמת האסטרוגן במנופאוזה, הירידה בצפיפות העצם והעליה בתהליכי הפירוק  של העצמות מגדילים משמעותית את הסיכון להתרחשות שבר. מכיוון שאוסטאופורוזיס היא מצב אסימפטומטי , ניהולו הוא מניעתי כולל שיטות לנבא סיכון לשברים.

 

גורמי הסיכון לשברים : שבר אוסטאופורוטי קודם, שימוש בסטרואידים סיסטמיים , היסטוריה של נפילות, עליה בסיכון לנפילה (הפרעה בשיווי משקל), סיפור משפחתי של שבר בירך, אוסטאופורוזיס משנית, BMI נמוך, עישון וצריכת אלכוהול גבוהה. להערכת סיכון נוצרו כלים ממוחשבים בשנים האחרונות. ההתייחסות העיקרית היש לשבר בצוואר הירך בגלל המשמעות הקלינית הכבדה, הכוללת עליה הדרמטית בתמותה בשנה שלאחר התרחשותו.

 

הטיפול למניעת שברים מגוון וכולל את התכשירים הבאים: ביספוספונטים, סטרונציום רנלט, רלוקסיפן, דנוסומב, טריפרטיד יחד עם סידן וויטמין D , כל אלה מקטינים את השיחלוף של העצם ומשפרים את צפיפותה . יעילותם הקלינית נמדדת ביכולתם להקטין סיכון לשברים.

אסטרוגן משפר את צפיפות העצם ומקטין את השיחלוף של העצם באישה במנופאוזה וע"י כך מקטין את סיכון לשברים לטווח קצר וארוך.ממצאים חוזרים במחקרים אקראיים ותצפיתיים גם יחד הראו שהסיכון לכל סוגי השברים נמוך משמעותית בנשים שטופלו הורמונלית לעומת לא מטופלות. מדובר גם בשברים חולייתיים  וגם בלא חולייתיים ובעיקר בצוואר הירך. תוצאה זו נמצאה בכל מרווח זמני המחקרים משנה אחת ועד יותר מעשר שנות טיפול. לא נמצאו הבדלים בתוצאות לפי גיל הנשים. יש כנראה השפעה מתמשכת של שמירה על מסת העצם גם לאחר הפסקת הטיפול. לפיכך, למשתמשות בטיפול הורמונלי סיכון נמוך משמעותית לשברי חולשה , יחסית ללא משתמשות. הנשמר כל זמן השימוש.